שם הפעילות:  כל אדם צריך מצרים.

נושא:   התגברות על קושי, יציאה ממשבר.

מטרות הפעילות:

• להבהיר למשתתפים שלכל אחד יש קשיים ומשברים ויש דרכים להחלץ מהם.
• לאפשר למשתתפים לבטא ולשתף בקשיים העומדים בפניהם, ולחשוב על כיוונים להתגבר עליהם.

מתאים לגיל: חטיבת ביניים ומעלה, מומלץ לגיל ההתבגרות.

מחבר הפעילות: ד"ר שמחה אסף ליבוביץ.

הפעילות:

1. חלק את המשתתפים לזוגות.
2. בקש מכל אחד לספר לבן/בת זוגו על קושי או משבר שפקד אותו וכיצד הצליח להתגבר עליו. הקצב לפעילות 6 דקות, והבהר שיש לחלוק את הזמן בצורה שווה, כך שכל אחד יוכל להתבטא.
3. בדיון הקבוצתי, שאל את המשתתפים אם יש מישהו שמוכן לספר לקבוצה על דרכים מעניינות להתגברות על קושי, אותן שמע מבן זוגו לשיח.

הערה: חשוב ביותר ששיתוף כלל הקבוצה במידע יהיה בהסכמת שני בני הזוג.

1. קרא את שירו של אמנון ריבק להלן. מומלץ להקרינו על שקף או לחלק למשתתפים עותק מודפס.

לפני הקריאה מומלץ להציג שאלה מנחה, עליה יתבקשו המשתתפים לענות בתום הקריאה: 'מדוע לדעתכם חושב כותב השיר שלכל אחד צריך שתהיה מצרים?'

"כל אדם צריך מצרים" – אמנון ריבק מכללת "אורנים"

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות מֹשה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתיים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

דיון קבוצתי:

בקש מהמשתתפים להתייחס לשאלה המנחה.

דוגמא לשאלות נוספות לדיון:

• אילו דרכים מוצעות בשיר להחלצות מקושי או משבר.
• מה לדעתכם הכוונה באמירה: 'כל אדם צריך כתף'?
• מדוע לדעתכם חושב הכותב שלכל אדם צריך שתהיה לו ירושלים?

למנחה: בכל שורה ניתן למצוא אפשרות לשאלה לדיון, בחר את השאלות על פי רמת המשתתפים והרלונטיות למציאותם.

העשרה:

מידע שניתן להוסיף במהלך הדיון:

• לצאת ממצרים, נשמע כמו לצאת ממיצרים, מקום שהרגשנו בו צר, כי המצרים לחצונו.
• משבר אישי, צרה או קושי לוחצים עלינו ונותנים לנו תחושה שהכל צר ומחניק.
• משבר יכול להוות סיכון, שכן הוא שובר מצב בו הרגשנו בטוחים ושלווים, וכרגע אנו במצב של אי ודאות. מאידך הוא יכול להוות הזדמנות של התחדשות ושינוי מבורך.

לכיסא של היולדת קוראים מַשְבֵּר: "…ונקראת יולדת משעה שתשב על המשבר" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, קכט, עמוד א'), ולכן המשבר יכול להוות הזדמנות ללידה של מצב חדש, שעשוי להיות טוב יותר מהקודם.

• בשעת משבר נראים הקשיים כבלתי פתירים ועלולים להוביל ליאוש, אך אם מסתכלים קדימה או למעלה, שורדים את המשבר, וכשהוא חולף ומביטים אחורה, מבינים שזה חלק מהדרך הארוכה שצריך לעבור והכל נראה חיובי יותר.
• ויקטור פראנקל, פסיכולוג יהודי, שחווה את אימי השואה באושוויץ, כתב בספרו 'האדם מחפש משמעות', שאנשים שהיתה להם תקווה, משמעות או תוכניות עתידיות, היו בעלי יכולת עמידה והשרדות גבוהה יותר. (ראה נספח).
• התקווה, האמונה ביעוד ובגאולה העתידית החזיקו, חיזקו ושימרו את עם ישראל באלפיים שנות גלותו, למרות שלא היתה לו שפה או טריטוריה משותפת, כפי שמשתקף בשיר "והיא שעמדה לאבותינו…", המופיע בהגדה של פסח.
• אותה אמונה הביאה את שיבת ציון, כי תמיד היתה כמיהה ולא שכחו את ירושלים, עימה מסיים המשורר.

משימה:

בקש מכל אחד מהמשתתפים להכין מצגת של "הגדה משפחתית", בה תתואר יציאת מצרים של בני המשפחה שיצאו מהגלות לישראל.

חשוב לציין את הקשיים (המצרים) בארצות המוצא ואת הקושי במעבר.

ניתן להקליט ולצלם את הסבים והסבתות מספרים על יציאת מצרים שלהם, לתאר את מקום היציאה, התרבות והמנהגים, שהביאו עימם וההשתרשות בארץ.

רצוי להכין דף משימה מפורט שינחה את המשתתפים בהכנת המצגת.

נספח:

המשמעות והפשר כמניעים

ד"ר ויקטור פראנקל, 1905-1997, פסיכיאטר יהודי אוסטרי, הגיע ללוגוטרפיה כשיטת טיפול פסיכיאטרית, בעקבות נסיונותיו הקשים מנשוא באושוויץ בתקופת השואה. אביו, אימו, אישתו ואחיו ניספו במחנות או נשלחו לתאי הגזים ורק אחותו נותרה בחיים.

לוגותרפיה

שמה של תורת הלוגו-תרפיה, נגזר מהמילים היווניות "לוגוס" (משמעות) ו"תרפיה" (טיפול), כלומר טיפול באמצעות פשר/משמעות. זהו סוג של ניתוח אקזיסטנציאליסטי שמתמקד ב"שאיפה למשמעות".

על פי תפיסתו של פראנקל, האדם שואף למשמעות ולהבנה של חייו ושל העולם בו הוא נמצא. הבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני, שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. אליבא פרנאקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו ייפתרו.

פראנקל ראה את התסכול של חוסר המשמעות כנוירוזה של העידן החדש שיצרו תירבותו של האדם ושקיעת המסורות והדת. אחד המשפטים המרכזיים בהגותו של פראנקל היה משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך". ("אדם מחפש משמעות"). משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית, לפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם הקשיים. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרים משמעות, שאינו רואה את "אחריותו" על הנעשה במציאות הכוללת, יכול בנקל להגיע למצבי ייאוש ולמציאת חוסר טעם בחיים. פראנקל אף ראה קשר הדוק בין מצבו הנפשי של האדם לבין מצבו הפיזיולוגי והחסינות הגופנית. הוא תיאר כי במחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרית, והסיבה לדעתו של הרופא הראשי של המחנה הייתה, שרוב האסירים השתעשעו בתקווה כי יחזרו הביתה בחג המולד, וכאשר האכזבה תקפה עליהם, המערכת החיסונית שלהם נחלשה, באופן שהמחלות תקפו אותם עד מוות.

בהתאם להגותו, שבה האחריות היא היבטה החיובי של החירות, הציע פראנקל כי כנגד פסל החירות בניו יורק יש לבנות פסל נגדי, "פסל האחריות" בחוף המערבי (ארצות הברית)